שיח ורדים הוא לא רק קוצים

יום אחד זה קרה. "התקלה", כך מכנה חגית את הגידול הממאיר שהתגלה אצל בתה, שי, בת השמונה עשרה. בתי חולים, בדיקות וניתוחים הפכו לשגרת חיים של המשפחה, מחייבים היערכות מחודשת, תמיכה של הסביבה והשקעה אינסופית במרוץ שבו יודעים את תחילתו, אך לא את סופו.יחד עם זאת החליטה חגית שהסרטן לא יהיה המרכז. החיים ממשיכים, החיים יפים, צריך להפיק מהם את כל מה שאפשר, ולשנות את השגרה רק באופן זמני ובהתאם למצב… היא לא ידעה ששלוש שנים וחצי לאחר מכן, בעודם ממשיכים בביקורות ובדיקות, יחלה רוני, אלוף נעוריה, באותה מחלה בדיוק.אך גם 'השידור החוזר' לא הצליח לשנות את המבט האופטימי של חגית, היאהמשיכה להסתכל לחיים בעיניים ולחיות אותם במלואם.במהלך השנים הקשות ההן כתבה חגית יומן המתאר את המאבקים, המשברים,רגעי האושר והעצב, השיעורים שלמדה והתובנות שאספה – בשפה עשירה, ישירהומלאת הומור."מה ואיך כל אחד ייקח אתו למסע החיים, רק העתיד יאמר. מה הם קיבלו ומההם למדו מאתנו על קשיים וההתמודדות איתם, האם הם ידעו לנסות ולהסתכלתמיד על היש ולא על האין. האם הם ידעו להיזכר בעבר, אבל לא לחיות אותו, כי אז יתקעו. אני למדתי מה"שי" שלי, המתנה שקיבלתי משי מאז גילוי הגידול היא שאפשר להפוך לימון ללימונדה… נכון שהייתי מוותרת על כל הניסיון הזה שנפל בחלקנו, אבל אם כבר "נבחרנו", כדאי ומומלץ לנסות ולראות איך יוצאים מזה ומפיקים מה"חרא" זבל טוב ואיכותי, שבעזרתו הגינה שלנו תמשיך לצמוח, ללבלב ולפרוח, ונוכל לקטוף פרחים, להוסיף אותם לאגרטל ולשתות… לימונדה."אף כי הספר נכתב בצל מחלת הסרטן, אין הוא מיועד רק למי שהחיים הועידו לו מפגש כזה. זהו ספר על שמחת חיים, נכון לכל אחד ובכל זמן.