המפה והטריטוריה

אל פרימו לוי ואל ק.צטניק, מהדמויות הבולטות ביותר בשיח השואה בארץ, מתייחסים בדרך כלל כאל שני הפכים גמורים: בעוד לוי כותב באופן שקול ומודע, משחזר ק.צטניק בכתיבתו את הטראומה. בספר שלפניכם מראה פרופ' יוחאי עתריה שתפיסה זו מוטעית מהיסוד, ושהקרבה בין פרימו לוי וק.צטניק גדולה בהרבה מכפי שאפשר לשער.

עתריה מציע שכדי להבין טוב יותר את עולמם של הקורבנות ושל הניצולים עלינו לאחוז בשתי נקודות המבט: בעוד האחיזה בלוי, בזמן שקוראים בק.צטניק, מאפשרת לנו לשמור על עוגן בזמן הקריסה החוזרת ונשנית, האחיזה בק.צטניק, בשעה שקוראים בלוי, מאפשרת לנו להרגיש בתהומות הפעורות מתחת למשפטים הנקיים והמדויקים.

היכולת של עתריה לאחוז בשתי נקודות המבט ולנוע ביניהן מאפשרת לו להגיע לתובנות עומק חדשות על עולמו של הקורבן ולזעזע מהיסוד את מה שנתפס כבר עשרות שנים כמובן מאליו.

הספר מכיל קטעים מספריהם של לוי וק.צטניק, נוסף על קטעי מחקר ועדויות; כל אלה נארגים בכתיבתו המדויקת של עתריה ליצירה מטלטלת שיש בה בשורה של ממש.

פרופ' יוחאי עתריה הוא פרופסור חבר במכללה האקדמית תל-חי. את הפוסט-דוקטורט עשה במכון וייצמן במחלקה לנוירוביולוגיה ואת הדוקטורט עשה באוניברסיטה העברית בתוכנית לפילוסופיה של המדע. עתריה פרסם יותר מארבעים מאמרים בכתבי עת שיפוטיים וכתב חמישה ספרים נוספים, ביניהם המתמטיקה של הטראומה (ספרא, 2014); ולא על המוח לבדו (מאגנס, 2019).