כולנו החמישה

ביום חמישי אחד עומד המספר של ה"לא־רומאן" הזה לנסוע אל הבית הנעול של אחיו הבכור: הוא, אחותו המבוגרת ממנו ואחיו הצעיר – כולם בני למעלה מחמישים – נקראו לְשָׁם על־ידי המשטרה, שהאח הבכור מסרב לפתוח לה את דלתו. רק את אֶחיו ואחותו יסכים להכניס. הפסיכולוג המשטרתי, המנהל עם האח המתבצר משא־ומתן, חושש מ"אירוע אובדני", והמשטרה מקווה שבואם של האחים יאפשר לפתור את התסבוכת בדרכי שלום.
במוצאי השבת האחרונה שלח להם האח מסרון: "אני מוציא אותו", ובהוצאה זו מאדמת החמרה האדומה יתחיל "המקרה החשוב של חייהם". בבואם הם יצטרפו לאח הגדול, אחרי 14 שנה שלא התראו, ויבקשו לתקן עוול נורא מלפני 33 שנה. מול חבילה עטופה בבד סינתטי שחור תהיה לארבעתם הזדמנות להתאחד לראשונה ולגלות פנים אל פנים מי הם.
המספר שיצר כאן בֶּרדוגו הוא סופר שמאס בספרות, אשר לפני 25 שנה היתה בשבילו הבטחה גדולה. היום הוא מקווה שרעיון הכתיבה סוף־סוף יתאדה ממנו, שכן "כל סיפור הוא אביון שמעצים את ריקנותו". אבל הוא מתגורר בכפר בצפון אצל אשה שהפצירה בו לקבל לרשותו, מסיבות עלומות, חדר חינם, שבו יוכל לכתוב.
ההווה של הספר הוא יום של הַשהָיָה: המספר דוחה עוד ועוד את נסיעתו לעיירה של אחיו ויגיע רק עם חשכה. בינתיים הוא יוצא להליכה אל היער שליד חדרו, ובזרם התודעה שלו עולים תמונות ומצבים חוזרים, בעיקר מן הילדות והנעורים של הארבעה, האחים והאחות. ארבעתם נולדו עם פגם המכונה "שבר ענף ירוק", והם גדלוּ "נישאים חלש באוויר", "מופסדים בקרב נגד אימפריית המציאות היומיומית", חוֹוים אִיום ואימה, ועם קשר המתבסס על התעלמות הדדית זה מזה. חופשיים לנפשם הם מוצאים כל אחד את דרכו הייחודית להשתחרר מן המסגרות, קטועים גם מהוריהם הפסיביים, שקיבלו אותם כפי שהם מרוב שנאלצו להיות עסוקים בתחזוקת החיים.
היום יודע המספר שאין הלימה בין האחים, האחות וההורים לבין הדמויות הנוירוטיות וההרואיות שהספרות מציגה בדרך־כלל. מציאותם־שלהם היא דברים מוחשיים ארציים, שאפשר להראות ולגעת בהם, ולא פרשנות ומלים הפוטרות מן החוויה עצמה וממה שהתרחש. ב־89 "הניירות" של הספר, המקרינים את אותו יום חמישי, מעניק ברדוגו למספר שלו דפים של כתיבה אלטרנטיבית, עם אירועים ומצבים המצוירים בכישרון נדיר, בפרטנות פרוסטיאנית מצמררת ביופיה. סגנונו של ברדוגו, תו־ההיכר של כתיבתו, שב ונולד כאן במראה חדש, מסעיר.