כאילו לא נקרע דבר

"כיצד יוכל גופי לרדת לשאול היומיום" שואלת רוני אדם בפתח ספר שיריה הראשון, ופוערת לפנינו קרע עמוק ומרהיב של גוף, תהום וזמן; ועל הציר הזה שבין סימן השאלה לסימן התשובה, נעים שיריה של אדם בתנועה חדה, אך גם עדינה מאוד – בלשון שקופה, קריסטלית עד כאב, המצליחה לחדור לתוך מרקמיה של ההוויה. כך למשל נמצא התייחסויות מרתקות לבית ("בפינה קורי עכביש. נעל זרוקה"), ל"אני", ("עיוורת, כהה ונחילית"), ליפי הטבע, ("שדה זהב גואה בגרעין חיטה אחד") לחושניות, ("הכי נורא זה ריח הגוף"), לפרידה, ("שבוע לנצח מותו, והצלחת ריקה.") ,לכתיבה, ("מי שכותב שב ומוצא סירות נייר שטות בעורקיו"), לסופיות, ("מגע חי אחרון ממך, אבא מת שלי"), לאלמוות, ("עוד בטרם אתפורר לתלולית") ולאהבה ("אני זקוקה לך… כדי שהלבה מתחת עורי תשקוט").

כאילו לא נקרע דבר הוא רק במקרה ספר ביכורים, יש בו בשלות לירית ואינטימיות עמוקה מצד משוררת שכבר חצתה זה מכבר את סף הזמן.

(יקיר בן־משה)

רוני אדם נולדה וגדלה ברחובות.

מורה לספרות ומנחה סדנאות כתיבה וקבוצות קריאה.

בוגרת בית הספר לשירה "הליקון" וחברה ב"קבוצת יום רביעי" שחבריה כותבים ומפרסמים למעלה מעשור.