לוידס לא ראו, לא שמעו

עם עלות השחר של יום שלישי 30 בינואר 1934 ניתקה ספינה קטנה בדממה את העבותות אשר ריתקו אותה לרציף טעינת החמר בנמל פוּל Poole שבדרום אנגליה. מנוע הדיזל השחוף שלה נהם בכבדות ושיט אותה לאטה לעבר הים הפתוח. מפקדה, אריה גרבנוב – צעיר תל-אביבי יפה תואר שטרם מלאו לו עשרים ושתיים שנה, לבוש סוודר צבעוני ורגליו תחובות במגפי-ירכיים מגומי לבן – נשם לרווחה. תחילת סופו של מסע התלאות שלו נפרשה לפניו עם פתיחת האופק למרחבים האפורים של תעלת למאנש. מבטו נישא קדימה בלבד. הוא לא סובב ראשו לאחור. העבר לא עוד נגע ללבו. משעה זו ואילך קיים היה רק העתיד – ספנות עברית בארץ ישראל, תחת מנהיגותו. היו לו כל הסיבות להיות מרוצה מעצמו: בעמל רב גבר על כמעט חמישה חודשים של נפתולים אין-סופיים ומכשולי ענק ועתה עלה על דרך המלך המובילה אל התהילה.

צוות הספינה – סגן המפקד, בנימין לוין, חיפאי בן 21; המכונאי, אליהו רוזין, ירושלמי בן 25 ועמם שני ימאים זרים, יווני וצרפתי – הקישו כוסיות של ברכה להצלחת המסע.

אף אחד מחמשת הגברים הצעירים לא תיאר לעצמו אלו תעתועים צופן להם עתידם הקצרצר ושזכותם של "פעמיים כי טוב" לא תעמוד להם ביום פקודה הקרב ובא.

יום זה היה גם הראשון לתחילת סופה של אחת הפרשיות המוזרות וההזויות ביותר של ראשית הימאות העברית המודרנית. מאז ועד עתה – מזה כשמונים שנה – סבוּב הסיפור בדמיון ובכחש. הוא תוזמר היטב לכל אורכו על ידי עיתונאים ופובליציסטים שמעלו בתפקידם והעדיפו פיטומה של פרה קדושה על חקר האמת.