מתי ואיך הומצאה ארץ ישראל

מהי מולדת ומתי היא הופכת לטריטוריה לאומית? האם מאז ומעולם התקיימה או שהיא מוצר היסטורי חדש? מדוע כה הרבה אנשים במאה ה־20 היו נכונים למות למענה? מהו גבול ומאיזו סיבה אין אומות מסכימות לוותר ולו על סנטימטר אחד מאדמת מכורתן? במאתיים השנים האחרונות נולדו על פני כדור הארץ קרוב ל־200 "מולדות" ועוד היד נטויה. מה צופן העתיד לריבוי זה?
סוגיות אלה ואחרות מובילות לתהיות על מהותה של "המולדת היהודית". האם המושג מולדת במשמעותו המודרנית קיים בכלל במקרא או בתלמוד? מהי הארץ המובטחת? אדמת קודש לשלוש הדתות המונותאיסטיות המערביות או ארץ מוצאם של יהודי העולם? האמנם שאפו בני דת משה חסידי התלמוד להגר אליה במשך אלפיים שנים? ומדוע רוב צאצאיהם אינם מבקשים לחיות בה היום?
ומה על תושביה המקוריים של הארץ שהפכו בה לדיירי משנה? האם עומדת להם בכלל הזכות להמשיך ולהתקיים עליה או ששהותם בה זמנית? מהו הסיכוי שאף הם יזכו אי פעם לריבונות עצמית במולדתם?
לאחר שהעמיד את המיתוס על קיומו הנצחי של עם יהודי בסימן שאלה פונה שלמה זנד לבחון את טריטוריית המסתורין הקדושה שנעשתה לאדמת מריבה לאומית בקונפליקט הממושך ביותר במאה ה־20. בספרו החדש מתי ואיך הומצאה ארץ־ישראל? הוא מנסה לפרק אגדות ארוכות שנים הלופתות את המקום ודעות קדומות החונקות אותו. הוא תוהה על מהות המושג "זכות היסטורית", ומתאר כיצד פרוטסטנטים אוונגליסטיים ויהודים ציוניים המציאו במאה ה־19 את "ארץ־ישראל" כמושג גיאו־פוליטי מודרני. המצאה לאומית זו היא שאִפשרה את ההתנחלות במרחב המזרח תיכוני, היא שעודדה אותה, היא אשר הביאה להקמתה של מדינת ישראל והיא שמאיימת היום על קיומה.

פרופ' שלמה זנד מלמד היסטוריה בת זמננו באוניברסיטת תל אביב ומשמש מרצה אורח בבית הספר ללימודים גבוהים במדעי החברה בפריז. ספריו: האינטלקטואל, האמת והכוח (2000), הקולנוע כהיסטוריה (2002), וההיסטוריון, הזמן והדמיון (2004) הופיעו בהוצאת עם עובד. חיבורו מתי ואיך הומצא העם היהודי? (2008) ראה אור בהוצאת רסלינג ותורגם ל־20 שפות.

על מתי ואיך הומצא העם היהודי אמר ההיסטוריון הבריטי אריק הובסבאום: "ייתכן שספרים המשלבים להט ובקיאות אינם משנים סיטואציות פוליטיות, אולם לו עשו זאת היה ספר זה ציון דרך בכך".

ההיסטוריון האמריקני טוני ג'אדט קבע: "שלמה זנד כתב ספר יוצא מן הכלל. בפרוזה שקטה ומלומדת הוא פשוט נרמל את ההיסטוריה היהודית".

מבקר הספרות טרי איגלטון בחר אותו כספר השנה בהצהירו: "ספר זה הוא אחד הספרים האמיצים ביותר".